בימים אלו, כשהכל סביב גועש, רועש ומתנגש, משהו חדש נדרש ומתבקש. אנו זקוקים לאור שיפציע דווקא מתוך החושך, ויאפשר לנו לראות את המציאות בעיניים חדשות.

"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בתוך בקעת ארבל לפנות בוקר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת." (תלמוד ירושלמי)

לפי המדרש, הגאולה דומה לזריחה: היא אינה מתרחשת ברגע אחד, אלא מתקדמת באיטיות, שלב אחר שלב, ומתגברת עוד ועוד עד שהיום הגדול מגיע. כשם שאי אפשר שהשמש תופיע לפתע ברום הרקיע ללא הכנה, כך גם תהליכי הריפוי והתיקון של חיינו דורשים הדרגה עדינה.

מחשכת הפירוד אל מרחב ההתכללות

כדי להבין את מהותו של האור המתגלה, עלינו להביט תחילה אל תוך החושך. מהי חשיכת הגלות אם לא מציאות תודעתית של פירוד? פירוד בין לבבות, פירוד בין האדם לחברו, ופירוד בין הנברא לבוראו.

מתוך מצב תודעתי מפוצל זה נולדות הקנאה, השנאה והתחרות. אלו הן ה"צרות" במובן העמוק של המילה – הן מצרות את הדעת שלנו, ומורידות אותה מטה אל מצרים, אל תהומות של שיממון ובדידות. אך לעיתים, יש עניין ברצון לרדת למצרים – דווקא מתוך המיצר והקושי, נולד הכוח לצאת אל מרחב חדש.

הגאולה האמיתית היא תהליך של הרחבת הדעת. זהו המעבר מתודעה של נפרדות ותחרות לתודעה של התכללות. במרחב הזה יכולה להיווצר המציאות החדשה שעליה כותב הרמב"ם בהלכות מלכים:

"וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה, וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת…"

האור הזה עולה בהדרגה, וגם זה לטובה: המעבר המתון מאפשר לנו להרחיב את הכלים שלנו מבלי לשבור אותם. זוהי האמנות של רכישת דעת חדשה – אמנות ההתכללות.

בין שמיעה לקשב: המבט אל המרווחים

אמנות זו דורשת יגיעה, פיתוח מיומנות של קשב והתבוננות עמוקה.

• במה שונה הקשב מן השמיעה הפיזית?

• ובמה שונה ההתבוננות מן הראייה החולפת?

השמיעה והראייה הן פעולות חיצוניות, שלעיתים משאירות מרחק בטוח ושטחי בין הצופה לבין הנצפה. לעומתן, הקשב וההתבוננות מזמינים אותנו להעמיק אל מקום של איחוד והתכללות – מקום שבו המבט החוצה מגלה משהו פנימי עמוק בתוכנו. במרחב זה, הקשר בין הפנים לחוץ, בין איש לאישה, ובין אדם לחברו – נעשה מקודש.

נקודת המפגש של הקשב וההתבוננות היא ביכולת להרחיב את המבט ולראות את המרווחים שבין הדברים: את השקט שבין הצלילים, את הרקע שהוא חלק בלתי נפרד מהתמונה, ואת הזולת – המשמש לנו כמראה מדויקת. ההתבוננות מאפשרת לנו לחבר את הקצוות הנפרדים, והקשב מגלה לנו את הקול שאינו נשמע.

הרחבת הדעת הזו היא המפתח להשכנת שלום ושלווה בעולם, כפי שניבא ישעיהו:

"לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל-הַ֥ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי-מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת-יְהֹוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים."

פיזיולוגיה של שקט: גלי אלפא וישוב הדעת

כאשר הדעת מתרחבת, נפתחת האפשרות למערכות יחסים שאינן הישרדותיות או תחרותיות. את הדעת הזו אנו קונים דווקא דרך התבטלות.

כאשר אנו מרוכזים בניסיון להבין תפיסה עמוקה, או לחילופין – כשאנו מנסים להשחיל חוט עדין אל קוף המחט, מתרחש דבר מרתק: תהליך החשיבה הרועש וההישרדותי נעצר. הדעת מתכנסת לנקודה אחת מדויקת של קשב מוחלט – זוהי נקודת ההתבטלות המבורכת. על פי תורת הסוד, דווקא במקום הזה יכול להאיר אור החכמה, שכן "החכמה מאין תמצא".

בדורנו, הסובל מהפרעות קשב ומעומס גירויים בלתי פוסק, עלינו ללמוד את מיומנות ההשקטה הזו מחדש, ואף לקרוא לה בשם.

למיקוד הדעת בנקודה אחת יש גם ביטוי פיזיולוגי ישיר במוח שלנו, המעביר אותו לתדר של גלי אלפא. אלו הם גלי מוח איטיים יחסית (בתדירות של 8-12 הרץ) המופיעים בעת רגיעה, הרפיה, מדיטציה ויצירתיות. כאשר המוח מייצר גלי אלפא, אנו חווים ישוב הדעת והרחבת הדעת המאפשרים איזון בין שני חלקי המוח (הימני והשמאלי) ויוצרים גשר בין המודע, התת-מודע והעל-מודע.

השירה במקהלה כתרגול מעשי של אחדות

כיצד כל זה מתחבר לשירה המשותפת? השירה במקהלה היא איננה רק חוויה מוזיקלית – היא התנסות מעשית, חיה ונושמת באמנות ההתכללות.

כל אחת מחברות המקהלה נדרשת להקשיב לא רק לקולה שלה, אלא בו-זמנית גם לקולות הסובבים אותה. מתוך הקשב הכפול הזה נבנית הרמונ-יה חיה, הממזגת את הניגודים לכדי יצירה אחת שלמה.

התהליך הזה מזכיר לנו שהאור אינו מפציע בבת אחת. השירה המשותפת נבנית נדבך על גבי נדבך, תוך תרגול והתמדה, ומציבה בפנינו מראה מרתקת: היא בוחנת מה קורה לנו במקומות שבהם קולנו נדרש להיחלש כדי לתת מקום לאחרת, או כיצד אנו מגיבות כאשר נדרש מאיתנו אורך רוח.

לא תמיד זה קל, אך השהות במרחבים הללו מתוך סבלנות וערבות הדדית היא הדרך היחידה שבה נוכל להגיע יחד אל היעד הנכסף – המקום שבו "כל הנשמה תהלל יה".