מרחב של חיבור
כאשר אנו שומעים את המילה קודש, אנו נוטים לחשוב על מרחב השייך למעטים: בית הכנסת, בית המדרש, אנשים דתיים, זמנים מיוחדים או מקומות קדושים.
ממילא, החול נתפס כמרחב החיים עצמם – העבודה, המשפחה, הרחוב, הכלכלה, התרבות והעשייה היומיומית.
על פי תפיסה זו, הקודש הוא מעין "מועדון חברים" מצומצם, ואילו רוב החיים מתרחשים מחוצה לו.
כאשר הקודש נתפס כך, אין פלא שרבים חשים כלפיו ריחוק. הוא נדמה כמרחב השייך לאחרים – תחום סגור שהכניסה אליו מחייבת לוותר על החיים כפי שהם מוכרים. במקום להיתפס כמקור חיים, הוא נתפס כגבול המפריד בין "בפנים" ל"בחוץ".
אלא שתפיסה זו מעוררת שאלה יסודית.
אם הקודש שייך רק למרחבים מצומצמים של החיים, מדוע התורה עוסקת דווקא במרחבי החול? מדוע היא מדריכה את האדם כיצד לעבוד, כיצד לסחור, כיצד לבנות משפחה, כיצד לנהל חברה וכיצד לפגוש את הזולת?
האם ייתכן שהקודש איננו תחום נוסף בתוך החיים, אלא מפתח להבנת החיים עצמם?
מרחב החול
אולי ההבחנה הראשונה שעלינו לעשות היא שהחול איננו הפכו של הקודש.
החול הוא מרחב החיים.
זהו המרחב שבו האדם פועל, יוצר, נפגש, בוחר ומתלבט. מרחב ניטרלי, שאינו קדוש מצד עצמו אך גם אינו מנוגד לקדושה.
דווקא משום כך, רוב עבודתו של האדם אינה נעשית במרחבי הקודש אלא במרחבי החול.
לא בבית הכנסת בלבד, אלא בבית.
לא רק בשעת התפילה, אלא גם במקום העבודה.
לא רק בזמן של קדושה, אלא בתוך שגרת החיים.
שם מתברר האם הריבוי יישאר מפוזר, או יתחיל להתכנס אל מקורו.
מהו הקודש?
באופן חיצוני, הקודש נתפס כסדרה של טקסים, זמנים, מקומות ומעשים מיוחדים.
אך הטקסיות אינה מהותו של הקודש; היא שפת הסימנים החיצונית שלו.
מהותו של הקודש היא יצירת חיבור אל הממד הפנימי של המציאות.
הקודש מבקש לגלות את מה שמסתתר מאחורי הצורה החיצונית: את המשמעות שמאחורי המעשה, את השורש שמאחורי הענפים, את המקור שממנו הכול נובע.
לכן כל תהליך של התקדשות הוא תהליך של העמקה.
מן החיצוני אל הפנימי.
מן הגלוי אל הנסתר.
מן הריבוי אל האחד.
רשות הרבים ורשות היחיד
התורה מסמנת את גבולות המציאות:
רשות הרבים היא מרחב של ריבוי. מקום שבו נפגשים כוחות, רצונות, דעות ואינטרסים שונים.
רשות היחיד היא מרחב המאורגן סביב מרכז אחד.
גם בנפש האדם קיימים שני המרחבים הללו.
כאשר החול מנותק מן הקודש, הוא נחווה כריבוי מפורק – כרשות רבים שאין לה מרכז.
אך כאשר החול מקבל את כיוונו מן הקודש, הוא עצמו נעשה שדה שבו האחדות יכולה להתגלות ולצמוח.
האחדות אינה נוצרת כאשר הפרטים מתקרבים זה לזה.
היא נוצרת כאשר כולם מתקרבים אל אותה נקודת מגוז.
הקודש הוא אותה נקודת מגוז.
לא מקום שנועד להרחיק את החיים, אלא המרכז שלאורו כל תחומי החיים מקבלים את מקומם.
תנועת התשובה
מכאן אפשר להבין את משמעותה העמוקה של התשובה.
תשובה אינה רק חזרה מחטא.
תשובה היא תנועת החיבור אל המקור.
השיבנו אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם. (איכה ה כא)
השיבה אל המקור אינה מחזירה את האדם לאחור.
היא מאפשרת לו לשוב ולנוע קדימה מתוך שורשיו.
לחבר את הראשית אל האחרית.
את החיצוניות אל הפנימיות.
את החול אל הקודש.
כאשר החיבור הזה נוצר, הישן מתחדש והחדש מתקדש.
בין קודש לחול
אולי זו משמעותה העמוקה של ההבחנה בין קודש לחול.
הקודש אינו מבקש לברוח מן החיים.
והחול אינו נועד להישאר מרחב נטול משמעות.
הקודש אינו "מועדון חברים" שאליו מצטרפים מעטים.
הוא תנועה מתמדת של שיבה אל המקור.
ומתוך אותה שיבה, הולך ומתברר שכל תחומי החיים — העבודה והמשפחה, החברה והתרבות, הגוף והרוח — אינם עולמות נפרדים, אלא חלקים של מציאות אחת המבקשת להתחבר מחדש אל שורשה.
אז מתברר שהדרך אל האחדות אינה עוברת במחיקת ההבדלים, אלא בחיבורם אל מקורם.
הקודש אינו מבטל את החול. הוא מעניק לו את כיוונו.