על תפיסת כלל ישראל כגוף אורגני אחד – מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
עם ישראל מצוי בזמן הזה במקומות רבים, והחלקים השונים אינם בהכרח קשורים זה בזה. הריחוק בין הגוונים השונים בחברה אינו רק תולדה של מרחק גיאוגרפי; במרחב אחד יכולות להתגבש כמה קבוצות החיות בפירוד גמור, מבלי להתייחס זו לזו. התפלגות זו יכולה לנבוע ממקום מוצא שונה, משפת דיבור, או מהשקפת עולם נבדלת.
דרכו של עולם, מאז ומקדם, היא שאנשים קשורים יותר לקבוצות המוצא הראשוניות שלהם. קבוצות אלו נוטות לראות את המציאות מתוך זווית ראייה המוגבלת לגבולותיהן: בין שמדובר במשפחה המצומצמת, בבית האב, בשכונה, בעיר או במדינה. בכל אלה קיימת הבחנה טבעית בין ה"אני" – ובהרחבה החברתית: ה"אנחנו" – לבין האחרים.
משום כך, המצב השגרתי הוא שאנשים רואים ומתייחסים תחילה לקבוצה שלהם, ורק אחר כך לקבוצה האחרת. הם עשויים לדעת מעט מאוד, ולא להביא בחשבון את אלו השייכים למעגל אחר, גם אם הם חיים סמוך זה לזה.
מן האדישות אל הריחוק
חוסר הידיעה הוא תולדה ישירה של חוסר עניין. אדם עשוי לדעת הרבה מאוד על ה"אנחנו" (תהא ההגדרה אשר תהיה), ומעט מאוד על ה"הם". מתוך חוסר הידיעה נובעת חוסר הבנה, ומכאן נולדת תחושה עמוקה של ריחוק.
תחושת ריחוק זו אינה נחלתם של אנשים פרטיים בלבד, שמעצם טבעם מחזיקים ביכולת ראייה מצומצמת, אלא היא קיימת גם בקרב אנשים הנושאים בתפקידי הנהגה והדרכה. מנהיג של קבוצה אחת חושב, מתכנן ופועל למען הקבוצה שלו, ורק באופן שולי ביותר – למען האחרים.
הראייה הכוללת: הגוף האורגני
הראייה של כלל ישראל היא אופן אחר לחלוטין של הסתכלות, המבקשת להכיל בתוכה לא רק קבוצה מסוימת אחת אלא את הכלל כולו. דבר זה אינו סותר את האפשרות שאדם יתאמץ וידאג יותר לקבוצה הפרטית הקרובה אליו, אלא שבתוך תמונת העולם שלו נוכח תמיד גם הכלל הגדול.
הראייה הכוללת אין משמעה חוסר הבחנה בין קבוצות ואנשים שונים. יכולה להתקיים אבחנה מדוקדקת, ואפילו קביעת עמדה ביקורתית לגבי קבוצות שונות, ועם זאת – הן בנקודת ההשקפה והן בפעולה המעשית – כל הקבוצות נתפסות כחלקים של מהות אחת, ומתוך כך צומחת הכרה ומחויבות לכל חלק אחר.
כבר בספרי הקדמונים ניכרת ההבנה, שכלל ישראל אינו רק מצבור של יחידות פרודות, אלא הוויה כוללת היוצרת תפיסה של גוף אורגני אחד.
בתוך הראייה הזו, לא רק העין היא חלק בעל חשיבות עליונה בגוף, אלא גם האצבע הקטנה שברגל; כולם נתפסים מתוך תודעה של "אני" אחד. התפיסה המכלילה הזו אינה טוענת שכל החלקים זהים זה לזה או בעלי תפקיד זהה, אלא שלמרות ההבדלים, הם קשורים זה בזה כהוויה חיה אחת.
כאשר התורה מונה את חלקי העם, מ"ראשיך ושופטיך" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך", יש כאן בוודאי הבחנה בין מעמדות ותפקידים שונים; אלא שעדיין, כולם כאחד מהווים הוויה משותפת שיש לראותה כיחידה אחת. כשמדברים בלשון ציורית על "ראשי בני ישראל", הרי שהראש צריך להיות מודע לכל החלקים בגוף. אם ישנו איבר שהראש אינו מתייחס אליו ואינו מרגיש אותו, הרי שיש פגם מסוים בראש, או שאין זה ראש אמיתי.
הסולם אל האחדות: שלבי ההתבוננות והעבודה
בדרך ההתייחסות לכלל ישראל ישנם צדדים שונים, ואולי שלבים מדורגים של התבוננות ועבודה עצמית:
- השלב הראשון: ההבנה הקוגניטיבית נדרשת ההבנה הראשונית שמעבר לקבוצה או למקום הפרטי שלי, קיימת במציאות מהות כללית וגדולה יותר, גם אם אינני נתקל בה ביומיום. הדבר דומה לאדם החי בנקודה מסוימת, אך מודע לקיומו של כדור הארץ כולו; הוא חייב לדעת שמקומו, יקר וחשוב ככל שיהיה, הוא חלק מכלל רחב. כמעט כל אדם יודע לנקוב במספר היהודים בעולם, אך לידיעה יבשה של מספרים אין משמעות אלא אם כן נלווית אליה תפיסה של מערכת יחסים – ראיית הכלל הגדול וההכרה שגם האחרים הם חלק ממני. זוהי התבוננות היוצרת שינוי פנימי במתבונן.
- השלב השני: ממעבר להכללה – אל ההיכרות בשלב זה, מלבד הידיעה המופשטת שישנם אחרים, נעשה ניסיון ללמוד פרטים עליהם. אין מדובר כאן במחקר אקדמי, אלא במעבר מאמירה כללית לניסיון אמיתי של היכרות. עצם המודעות להווייתם ואורח חייהם של האחרים היא כבר ראשיתו של תהליך חיבור. בימינו קורה לא פעם ששני יהודים ממקומות ומרקעים שונים כלל אינם מעלים על דעתם שיש ביניהם קשרי משפחה, בעוד שבפועל מתברר שאכן כך הוא הדבר.
- השלב השלישי: התעניינות ומעורבות כאן עוברים מהיכרות פסיבית לשלב של התעניינות אקטיבית. אדם בקבוצה אחת מתחיל להתעניין בקבוצות האחרות, הקרובות או הרחוקות, מתוך רצון לדעת מי הם. היכרות כזו לא תמיד מולידה אהבה מיידית, אך היא צעד הכרחי, שכן בהיעדר כל ידיעה אין אפשרות לבנות קשר, ובוודאי לא קשר של קירבה. אפילו ידיעה של ניגוד או שוני יוצרת פתח לקשר, יותר מאשר זרות גמורה.
פרדוקס הקירבה והביקורת
היכרות קרובה ומדוקדקת אינה מבטיחה יחס הרמוני בכל מקרה; לעיתים היא דווקא חושפת את ההבדלים והניגודים בעוצמה רבה יותר.
כל זמן שאנשים אחרים הם זרים גמורים, אנו יכולים להתייחס אליהם באדישות ניכרת. לא מעלותיו ולא חסרונותיו של האחר מטרידים אותנו, ומשום כך גם אין מגיעים לידי מריבה. דווקא רגש של קירבה הוא המאפשר, ולעיתים אף יוצר, מידה של ביקורת ושיפוט.
עם זאת, כאשר מדובר בכלל ישראל, המשמעות החיובית של עצם הרגשת הקירבה חשובה בהרבה מסובלנות מלאכותית הנובעת מחמת ריחוק.
אהבה ושנאה אינן ניגודים גמורים, שכן בשתיהן קיימים יסודות של מעורבות והתייחסות. הניגוד הגמור לשתיהן הוא האדישות.
כל זמן שאנשים הם "אחרים" בתכלית, אין סיבה לריב עימם. אמנם עלולות להתגלע התנגשויות אינטרסים גם עם זרים, אך הן מנוהלות מתוך תחושת ניתוק וללא מעורבות רגשית. לעומת זאת, כאשר ישנו ניסיון אמיתי להגיע לקירבה, בהחלט עלולה להתלוות אליו עוגמת נפש, הנובעת דווקא ממעורבות רגשית גבוהה.
דינמיקת הנתינה: מעגל היחסים בין הנותן למקבל
מעבר להכרה הקוגניטיבית ולרגש הקירבה, השלב העליון בא לידי ביטוי ברצון ובפעולה מעשית שמטרתם לעזור, להיטיב ולשפר את מצבה של הקבוצה האחרת.
כאשר קבוצה מסוימת מצויה במצוקה חומרית, קל יחסית להושיט לה סיוע גשמי במסגרת של גמילות חסדים. מורכב בהרבה לעשות זאת כאשר מערכת היחסים עמוקה יותר: קבוצה אחת עשויה להחזיק בתחושת עליונות רוחנית או רעיונית על פני קבוצה אחרת, אך אין בכוחה להגיש לה סיוע חומרי, ולהפך.
בתוך המציאות האורגנית, גם המערכת שנראית לכאורה חד-צדדית – כמו היחס בין נדבן לקבצן – אינה כזו באמת. האדם הנזקק לנדבתו של האחר יכול, מצדו, להחזיר ולהעניק דברים ברובד אחר לגמרי, ובכך להפוך לנותן בזכות עצמו.
כמעט כל סוג של נתינה יוצר זיקה נפשית בין הנותן למקבל, ומעלה את היחסים מדרגה של "יציאת ידי חובה" לרמה של התעניינות ואף חיבה. עם זאת, המקבל הוא זה שנדרש לעיתים ליגיעת נפש גדולה יותר – לא רק כדי לקבל, אלא כדי להעריך באמת ובתמים את הנותן, מעבר למחוות חיצוניות או ברכות מהשפה ולחוץ.
לאורך ההיסטוריה התקיימו תמיד יחסים מעין אלו בתוך עם ישראל, בין יחידים ובין קבוצות. היו שנזקקו והיו שיכלו לתת. לצער הלב, המקבלים לא תמיד מוקירים באופן פנימי את הנותנים, וכבר אירעו מצבים היסטוריים שבהם קבוצה נזקקת הגיעה, מתוך מורכבות נפשית וחברתית, לכדי כפיות טובה.
שורש אחד, מחויבות שווה
בסופו של דבר, מעבר לכל השלבים, ניצבת ההבנה הפנימית העמוקה: כלל ישראל הוא גוף אחד, על אף הגוונים השונים ועל אף הניגודים האידיאולוגיים והמעשיים המפרידים ביניהם.
טבעי הדבר שאנשים טרודים בבעיות הפרטיות של קבוצתם ומקדישים לה את מרב מרצם. באופן טבעי, גם במשפחה ביולוגית, אח קרוב מרגיש קרוב יותר מאשר אח רחוק. עם זאת, קשר המחויבות והשייכות המהותי הוא שווה לחלוטין – הן כלפי הקרוב והן כלפי הרחוק.
הראייה הכוללת אינה מתמקדת בתועלת רגעית, אלא מזהה שבשורש הדברים מדובר במהות אחת, וכי רבים מהבדלים בין הקבוצות הם תולדה של מרחק היסטורי וצירופי מקרים. הזכויות והחובות אינן יכולות להיגזר רק משיקולי נוחות אישיים; מה שאדם מבקש לעצמו ולקרוביו, אמור להיות נכון וראוי גם עבור הרחוקים ממנו.
במשך דורות רבים, כאשר נדרשו קהילות יהודיות להתגייס לעזרת קהילות אחרות, היה צורך להזכיר להן לא רק שהרחוקים שייכים לאותה ישות, אלא להדגיש תפיסה פנימית ועמוקה עוד יותר: אם אדם מבקש לזכות בישועה, עליו לזכור שלפחות בעיני הבורא – גם הרחוקים והאחרים, בניו הם.
באדיבות הגליון "שפע רב" גליון חודשי מתורתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
קישור להצטרפות לקבוצה: