בין זאב לכבש, בין יעקב לעשיו: על קלקול סדרי ההבחנה והתקווה לתיקון
אחת הסתירות הכואבות בתודעה הלאומית שלנו היא היפוך יוצרות מדאיג: מול מי שמבקש את רעתנו אנו מאמצים לעיתים עמדה של כבש – מוותרים על הזהירות ועל ההכרה במציאות; ואילו מול אחינו אנו עלולים ללבוש דמות של זאב – תוקפים, שופטים ומרחיקים.
שורש הבעיה טמון בקושי להבחין בין אח לאחר. האח הוא מי שיש לנו עימו שורש משותף, והיחס אליו דורש אחריות, סבלנות ורצון בתיקון. אולם הדבר דורש תעצומות נפש, שכן דווקא הקונפליקטים עם הקרובים לנו ביותר הם המאתגרים ביותר. מסיבה זו, לא פעם נוח יותר להפוך את ה"אחר" לאח; אך בעצימת עיניים שכזו אנו מאבדים את היכולת לראות את האיומים ולהגן על הבית.
מנגד, כשהופכים את האח ל"אחר", יוצרים ניכור במקום שבו אמורה להיות שייכות. היפוך זה מפר את הסדר: את הרחוק מקרבים, ואת מי שצריך לקרב – מרחיקים. המחלוקת, אם כן, אינה נובעת תמיד מרוע, אלא מקלקול עמוק של חוסר הבחנה.
חזון השלום: בין אשליה לאמת
חזון ישעיהו "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" מתאר מציאות שבה ההפכים חדלים להיאבק והעולם מגיע להרמוניה. אולם לחזון זה יש תנאי יסודי: הכבש אינו מפסיק לדעת מיהו זאב ומיהו כבש. אם הכבש מתבלבל ורץ אל הזאב מתוך מחשבה שאין עוד הבדל ביניהם, אין זו תחילתו של שלום אלא תחילתה של אשליה מסוכנת. ברגע שהכבש יפגין חולשה, הזאב ישוב לטבעו הטורף.
שלום אמת אינו נולד מהכחשת המציאות ומטשטוש ההבדלים, אלא מתיקון המציאות מתוך עמידה צלולה, ביטחון ונאמנות לזהות .
מיעקב ועשיו אל סוד הגאולה
החזון של זאב וכבש מהדהד בעומק סיפורם של יעקב ועשיו. יעקב, "איש תם יושב אוהלים", מייצג העמקה שכלית ובירור האמת. עשיו, "איש יודע ציד איש שדה", מייצג את כוחות המאבק וההישרדות. כל עוד יעקב נאלץ ללבוש את בגדי עשיו, גם הוא עסוק בבריחה ובמאבק. בהשאלה ניתן לומר שכאשר משנה את לבושין העולם כולו מאבד את הסדר – הכוחות מתחרים זה בזה במקום להשלים זה את זה.
התיקון מתחיל בשיבה אל המקום – לאחר שנים של עבודה בחרן נאמר: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב". מבחינה של התנועה הנפשית – יעקב מבין כי הגיעה העת לעמוד על מקומו ולהתייצב מול האחר. ברגע המכונן של המאבק עם שרו של עשיו, הוא מקבל את השם "ישראל", – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.
והנה, כאשר יעקב שב אל מקומו, משתנה גם מערכת היחסים עם עשיו. כעת עשיו יכול להכיר בבכורתו של יעקב, והוא משתחרר מן הצורך להילחם על מקום שאינו שלו. התיקון אינו מחיקתו של עשיו, אלא יצירה של אפשרות לביטוי חדש ומאוזן של כוח החיים. החרב של עשיו חדלה מלהיות כוח דורסני המבקש למשול, והופכת לכוח המשרת את התכלית באופן מחבר ויוצר: "וכיתתו חרבותם לאיתים… לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
שלום עכשיו
בסופו של דבר, השלום והגאולה אינם מבוססים על עולם שבו כל הכוחות נעשים שווים או מבוטלים, אלא על עולם שבו כל כוח מקבל את מקומו הראוי. כאשר הכבש ויעקב עומדים בזהותם ובבהירותם, הזאב ועשיו משתחררים מהצורך להגדיר את עצמם באמצעות כוח ותוקפנות.
אולם, כדי להגיע למדרגה זו, יש צורך בראש ובראשונה להירפא מתחושת אשמה ומתוקפנות עצמית. רק כאשר כל אחד שב להיות מי שהוא באמת, מבלי לתקוף ולהחליש את עצמו, מתגלה הסדר שעליו עומד העולם. אז יכול להתקיים חזון השלום העתיק והייעוד הגדול: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" ו"וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה".